השריפה הגדולה בשבוע שעבר ביער אשתאול הייתה צפויה. בדיוק כמו קריסת מערכות הרווחה, התשתיות שלא מותאמות, רעידת אדמה שעתידה להגיע או תפוסה המלאה בשדה התעופה שיגיע מהר מכפי שנדמה לנו. ולמה כל זה קורה??
לא בגלל שאין פתרונות. אלא כי אין תכנון אסטרטגי. אסונות וכשלים אלה אינם גזירת גורל, אלא תולדה של דפוסי חשיבה ופעולה מערכתיים שמתעדפים את הדחוף על פני החשוב, את המיידי על פני העתידי.
כחוקרת ומשרתת ציבור בכל רמ"ח אבריי, אני נתקלת בתסמינים של תופעה זו כמעט בכל תחום, תחת כל אבן שהופכים או כל נייר שכתבתי בעשור האחרון (וכתבתי הרבההה …). עם פרסומו של דוח מבקר המדינה על היעדר המוכנות של הממשלה להטמעת יעדי פיתוח בר-קיימא (SDGs), מתבהרת שוב התמונה המדאיגה: ישראל נעה קדימה ללא מצפן אסטרטגי, ולכולנו יש מחיר לשלם.
יעדים גלובליים, כשלון מקומי
הדוח שפורסם השבוע חושף תמונה עגומה: למרות שישראל התחייבה לאמץ את 17 היעדים הגלובליים לפיתוח בר-קיימא של האו"ם כבר ב-2015 (החלטה שאושררה ב-2019 בהחלטת ממשלה רשמית), חמש שנים לאחר מכן – אין כל התקדמות. כתבתי על זה בעבר, ביחס להחלטות ממשלה, עכשיו יש לנו אסמכתא רחבה בדיקת המנגנונים ליישום.
משרדי החוץ והגנת הסביבה, שמונו להוביל את התהליך, לא מימשו את אחריותם. המנגנון המתכלל לא הוקם, לא פותחו מדדים רלוונטיים לישראל, לא הוטמעה מתודולוגיה להערכה, ושום דיווח לא הוגש לממשלה. הנתונים מטרידים במיוחד: כ-45% מהמדדים של ה-SDGs אינם ניתנים למדידה בישראל, בשל העדר מתודולוגיה, אי-רלוונטיות או חוסר היענות של משרדי הממשלה שאמורים להחזיק במידע. אך זהו רק הקצה הגלוי של הקרחון.
הבעיה המערכתית: מבט מעמיק על תכנון אסטרטגי
במחקר שלי במכון הישראלי לדמוקרטיה, שמנו זרקור על כך כי ישראל סובלת מהעדר יכולות תכנון אסטרטגי ארוך טווח. זה בא לידי ביטוי בפער הולך וגדל בין כללים ומנגנונים פורמליים לבין יישומם בפועל. ד"ר צבי לניר טבע את המונח "פער רלוונטיות" – וזה בדיוק איפה שאנחנו נמצאים. תפיסה לגבי המוכנות שלנו לחוד, ומציאות לחוד… כך למשל, החלטות ממשלה מתקבלות, אבל יישומן חלקי ביותר. דוגמה מובהקת: ההחלטה על עצם חיזוק של מנגנוני תכנון אסטרטגי ארוך טווח נותרה בגדר "אות מתה", כאשר רק 38% מההמלצות יושמו באופן מלא.
ישראל סובלת גם מקוצר רואי מובנה – מערכת פוליטית לא יציבה המתגמלת קבלת החלטות קצרות-טווח, ומעניקה תמריצים שליליים להשקעה בתשתיות חשיבה ארוכות טווח. . ולכן, המדינה פועלת ללא "מצפן" מוסכם ארוך טווח, והתוצאה היא קבלת החלטות קצרות-רואי, חוסר תיאום בין-משרדי כרוני, והיעדר אינטגרציה בין חשיבה כלכלית, חברתית וסביבתית.
רוצים דוגמאות, מעבר לדוגמה המתבקשת של המלחמה?
תוך מספר שנים יגיע שדה התעופה הבינ"ל לקיבולת מלאה, וההחלטה על נמל תעופה משלים עדיין אינה נראית באופק; או נושא אחר שצפוי להיות כואב לכולנו: בעקבות עליית הקצבאות והגמלאות צפוי הביטוח הלאומי להגיע לחדלות פרעון עד 2036. זה אולי ידוע מראש, אבל המדינה כלל לא נערכת לכך. יש עוד שורה שלמה של אתגרים והזדמניות, אבל כשהחשיבה שלנו מוגבלת כיבוי השרפה הנוכחית, אז מה הפלא שלא נערכים אליהם?
המחיר האישי שכולנו משלמים
בעוד שהדיון על תכנון אסטרטגי נשמע לעתים מופשט, ההשלכות שלו מורגשות בחיי היומיום של כל אזרח. במחקר קודם שלנו הצבעו על מתאמים ברורים בין טיב המערכות לבין רווח האזרחית שבקצה.
זה האזרח שנאלץ לחכות שעות בתור בבית החולים בגלל מחסור במיטות אשפוז, אף שהגידול באוכלוסייה היה צפוי וידוע. אלו הצעירים שאינם יכולים לרכוש דירה בגלל משבר דיור שמתמשך כבר יותר מעשור, ללא פתרון מערכתי. אלו משפחות ששכונתן נפגעה משריפה כי תשתיות הכבאות לא הותאמו למציאות האקלימית המשתנה. אלו הילדים שלנו שחווים מחסור במורים במתמטיקה, פיזיקה, מחשבים ועוד.
המחיר של היעדר חשיבה אסטרטגית התבהר ביתר שאת במהלך המלחמה הנוכחית. קריסת הקונספציה שהובילה לאסון ה-7 באוקטובר והקשיים בניהול המלחמה קשורים ישירות לכשלים מערכתיים: היעדר תיאום בין גופים, פיצול סמכויות, פערים באיסוף ועיבוד מידע, והעדר ראייה מערכתית כוללת.
העולם מתקדם. ישראל… מדשדשת
בראייה גלובלית, הנתונים מצביעים על מתאם חיובי מובהק בין איכות מוסדות התכנון האסטרטגי של מדינות לבין ביצועיהן, וישראל מדשדשת מאחור ביחס למדינות ה-OECD. בעוד מדינות אחרות משכילות לבנות מנגנונים מתקדמים, אנחנו מתעסקים בכאן ועכשיו, ומגדילים את הפער בין "תפיסת המציאות" לבין רמת ההערכות האסטרטגית האמיתית שלנו.
בפינלנד, למשל, פועלת קרן SITRA גוף עצמאי במימון ציבורי המפוקח על ידי הפרלמנט, המפתח תרחישי עתיד ל-20 שנה קדימה. בדנמרק קיימת רשת 2030, גוף פרלמנטרי לקידום יעדי פיתוח בר-קיימא הנתמך בפאנל רב-מגזרי. סינגפור הקימה כבר ב-2009 מרכז לעתידים אסטרטגיים המפתח תרחישים ומנחה את כלל משרדי הממשלה בחשיבה ארוכת טווח.
התוצאה? מדינות אלו מראות ביצועים עקביים יותר לאורך זמן, עמידות גבוהה יותר למשברים ואופטימיזציה טובה יותר של משאבים ציבוריים. הן פשוט מצליחות יותר – לא רק בטיפול במשברים, אלא גם במניעתם מלכתחילה.
שנתיים של משבר, אולי יש פוטנציאל למינוף הזדמנות?
ממצאי המחקר שלנו מצביעים על כמה צעדים הכרחיים. ראשית, יש לעגן בחוק מנגנוני חשיבה אסטרטגית – להקים מוסד לאומי עצמאי לחשיבה אסטרטגית, מעוגן בחקיקה, שיהיה מוגן מלחצים פוליטיים קצרי טווח. שנית, יש להקים ועדה מייעצת רב-מגזרית שתכלול נציגים מהאקדמיה, המגזר העסקי, החברה האזרחית והמגזר הציבורי, שתלווה את עבודת התכנון האסטרטגי.
נדרש גם מיסוד גופי "היפכא מסתברא" – קבוצות שיאתגרו את הנחות היסוד ויציגו תרחישים אלטרנטיביים, כדי להימנע מ"חשיבת עדר" וקיבעון מחשבתי. במקביל, יש להטמיע חשיבת עתיד שיטתית – אימוץ מתודולוגיות מתקדמות לפיתוח תרחישים ותכנון ארוך טווח, כפי שנעשה במדינות מובילות. ולבסוף, חיוני לפתח מערכות מדידה והערכה שיאפשרו מעקב שיטתי אחר התקדמות ביעדים לאומיים.
דווקא בימים אלה, כשישראל נמצאת בשעת מבחן קיומית, יש הזדמנות נדירה לחשב מסלול מחדש במנגנוני החשיבה ותכנון אסטרטגי. דווקא בצמתים קריטיים, כשהכשל ברור לעין, נפתחת "חלון הזדמנויות" לשינוי עמוק. אם לא ננצל את המשבר הנוכחי לבניית תשתית אסטרטגית מתאימה למאה ה-21, נמצא את עצמנו שוב ושוב מופתעים מ"אירועי קיצון" צפויים מראש. לא הגיע הזמן שנפסיק להיות מופתעים?
