עם החזרה (המבורכת) לשגרה של מערכת החינוך, מתעורר שוב השיח של מה למדנו מזה? האם המערכת תחזור אחורה ולא תפנים שום לקח מתקופת הקורונה? האם נמשיך להתעקש על שכפול שיעור פרונטלי (לא מוצלח) לפורמט זום? האם משרד החינוך יסכים לבזר? וכיצד אנחנו יכולים להערך ובאמת לבנות מערכת חינוך מותאמת למאה ה-21?!
ובכן, התשובה הקצרה: לשחרר.
התשובה הארוכה יותר: לאמץ גישה של ניסוי ותהייה בעיצוב מדיניות ולרתום את כלל השחקנים. אה, ולא חייבים להמציא את הגלגל מחדש. אפשר להסתכל על הרפורמה שפינלנד עוברת בשנים האחרונות.
כן, כן, אפילו פינלנד – שנחשבת כבר שנים לאחת ממערכות החינוך המובילות בעולם ובראש טבלת מבחני PISA – מאמצת רפורמה חדשה, מבוזרת וניסיונית יותר. ניסוי מערכתי נרחב של הקמת מרכזי חדשנות חינוכית – שכלל 24 פרוייקטים שונים, 75 אנשי צוות משתתפים (מארגונים שונים) בהתפרסו על 28 רשויות מקומיות (מתוך 310).
עם הגעת שלב הניסוי הראשוני בהלסינקי לסיום, עולים ארבע לקחים מרכזיים שיכולים לתרום לשינוי המיוחל בישראל:
I. שותפות בבנייה
במערכת חינוך המסועבת יש שחקנים רבים ומגוונים ולכן כשלב ראשון צריך להביא את כולם לשולחן לדיון משותף. כן, מזכירות פדגוגית יחד עם נציגי חינוך בלתי פורמלי, מפקחים יחד עם ילדים שלומדים ביסודי, הורים, תנועות נוער וכמובן מורים ומנהלים. לפי Olli-Pekka Heinonen שניהל את פרוייקט מרכז החדשנות הניסיוני בפינלד, עצם השיח והלגיטימיות של כל אחד לתרום, להשמיע ולהציע תרמה רבות לשיתופי פעולה, למוטיבציה, ליצירתיות ולהבנה שצריך לשים את הילד במרכז ולהתמקד בו.
ההבנה שאין "פתרון קסם", ושלא כל הכלים, הידע והרצון נמצאים רק אצל הממשלה, או רק אצל השלטון המקומי, או רק אצל עמותה כזו או או מנהל ביה"ס מנוסה. נדרשת פה חשיבה מערכתית מורכבת והבנה מי כל בעלי העניין הרלוונטיים, באיזה אקוסיסטם אנו פועלים וכיצד רותמים אותם יחדיו להזיז המחוג באתגר שלפנינו.
מה עושים: במקום משחק סכום אפס אחיד לכולם, מתחילים לדבר באקו-סיסטם שיתופי.
II. שותפות בבנייה
במקום לבנות טלאי על טלאי ולהשאר עם מערכת בלתי ניתנת לפיענוח ופרוייקטים עם מטרות סותרות – חשוב להגידר ניסוי. ממש כמו במעבדה באוניברסיטה, מגידירים הנחות ומנסים לאושש אותן בפרק זמן קצוב. כך הקולגות בפינלנד גילו שהסתכלות הוליסטית של שלומות (well-being) הילד או הילדה היא מרכיב חיוני ביותר להצלחה בלימודים וייסדו ניסוי של מועדון ארוחת הבוקר שאפשר למורים, מטפלים, מדריכים ויועצים להחשף לילדים בצורה בלתי אמצעית.
למעשה, יש פה יישום של גישה מתמקדת בתפיסה ממוקדת אזרח במרז – human centered design – מדיניות מבוססת אנשים – תהליך לפתרון בעיות שמתחיל בהבנת הגורמים וההקשר האנושי סביב האתגר. זה מחייב עבודה ישירה עם המשתמשים – האנשים בקצה שמשתמשים בשירות או מספקים את הפיתרון – כדי לפתח רעיונות חדשים ברי קיימא ומתאימים בהקשר שלהם.
מה עושים: סדר בכל מאות התוכניות המאושרות, מגדירים טווחי זמן ניסוי ומדדים השוואתיים להצלחה.
III. קהילות לומדות
ההמלצה השלישית שאני גוזרת מפינלנד, נוגעת לקהילות לומדות. זה מצריך שינוי גישה ולהבין שלפעמים התהליך חשוב יותר מהתוצאה. ערך מרכזי שנוצר הוא תהליך למידה שיתופי בניית אמון בין השחקנים השונים.
אנשי חינוך הבונים קהילה מקצועית לומדת מכירים בצורך לעבוד בשיתוף פעולה כדי להשיג את המטרה המשותפת של 'למידה לכול'. לכן הם יוצרים מבנים לקידום תרבות שיתופית בבית הספר. למעשה, התפיסה של שיתופיות של מסע למידה – ולא של חתירה ליעד קונקרטי של בגרות – הינה חלק מכישורי המאה ה-21 שכולם מרבים לדבר עליה והיכולות שנרצה שיתפתחו בקרב תלמידי ובוגרי המערכת, אך גם האקוסיסטם הכללי של מערכת חינוך.
מה עושים: משחררים את הבהלה לציונים, אחוז זכאים לבגרות וחישוב תוצאות מדוייק. מגדירים מטרות ומנסים לייצר מערכת חינוך תומכת ורותם להשיג אותן.
IV. תפקיד משרד החינוך
השיעור הרביעי והאחרון שחשוב להדגיש הוא הגדרה מחדש של תפקיד משרד החינוך. אם תרצו, זהו השיעור החשוב ביותר לשינוי תפיסת הבסיס שיכול לאפשר את כל שאר המהלכים.
הרעיון הוא שלא מחפשים פתרון קונקרטי שעובד ואז עושים לו סקיילביליות לכל הארץ, אלא מכילים את השונות והמורכבות שיש מספר פתרונות שונים שיכולים לעבוד והתפקיד של משרד החינוך הוא לייצר ערוץ לזרימת ידע, לפתור חסמים מערכתיים ולעודד את האקוסיטם החינוכי.
שינוי מערכתי מתמקד בתפסיה של לטפל בסיבות, ולא בתסמינים, של נושא חברתי כזה או בעיית מדיניות אחרת. נקודת המבט שמוצעת במסגרת חשיבה מערכתית היא הסתכלות הוליסטית (או 'מערכתית'). במובן זה, ששינוי מערכתי מחייב התאמות או טרנספורמציות גם במדיניות, גם בפרקטיקות, גם בדינמיקת הכוח, גם בנורמות החברתיות או בחשיבה העומדת בבסיס הנושא החברתי העומד על הפרק.
מה עושים: מבזרים, משחררים מתוך אחריות, מייצרים מרחב אפשרי לניסוי ותהייה ונותנים לכל עיר ומנהלי בית הספר למצוא את הדרך שלהם שהיא הכי מדוייקת להם. ובו בזמן (וזה קשה!) מייצרים ערוצי הזנה וזרימת מידע, תומכים ומנסים לפתור פלונטרים מערכתיים תוך כדי תנועה.
העתיד של כולנו הרי תלוי ביכולת של המערכת להתאים את עצמה למציאות המשתנה.
