בשנות ה-80 ושנות ה-90 ה"בון טון" של מנהל ציבורי היה ניהול מבוסס תוצאות. בעיקר כי חייבים לאמץ את הגישה השלטת של המגזר העסקי. לכאורה, זה הדבר ההגיוני לעשות – אנחנו קובעים מדיניות כדי להשפיע על משהו ורוצים לבדוק האם תיאוריית שינוי בשדה הציבורי והתוצאות אכן התממשו.
כן… אבל.
לפעמים זה קצת יותר מורכב.
למעשה, ברוב הפעמים זה הרבה יותר מורכב. העולמות החברתיים, הזירה הציבורית – הן אוסף מטריות ששלובות זו בזו, והובלת שינוי מערכתי זה מאמץ רב-תחומי, רב-מגזרי ועתיר משאבים. ובינתיים, אנחנו נשאנו עם מודל לוגי של מדידה, שלא בהכרח מביא את השינוי המיוחל בעולם האמיתי.
הקושי בתיאוריית שינוי בשדה הציבורי
יש מילה גרמנית מעולה עבור זה: Verschlimmbessern. לעשות משהו גרוע יותר, כשהכוונה מראש הייתה לשפר אותו. כן כן, זו מילה אחת קונקרטית, אבל זה כבר לפוסט אחר. בעצם ההטמעה של מדידה נועדה להפוך את כולנו ל"פריקים של נתונים ותוצאות" – ואנחנו מודדים. כולנו מודדים, אך האם את הדבר הנכון?
תוצאות הן דבר עמום וחלקלק. במסגרת עיצוב תיאריית שינוי בשדה הציבורי, כשמגיע שלב בניית מבחני תוצאה ומדדים – ולרוב אנחנו בסוף לא רחוקים מניחוש מושכל ויצירת proxy שיהווה אינדיקטור למה שחשוב באמת. אלא שבמרוץ הדרך ובמעלה המציאות, הרבה פעמים מדד התיווך –כן אותו ה- proxy – הופך להיות הדבר העיקרי שמסתכלים עליו, מתמקדים בו ומגדרים הצלחה לפיו.
וזה קשה. נדיר לומר ב100 אחוז בטחון שלפי הדאטה שנאסף ונמדד – לפרוייקט שלך/ תכנית ההתערבות/המדיניות שיזמת מגיע קרדיט מלא על התוצאה שהתכוונת להגיע אליה. גם אם הצלחת, האם אפשר להוכיח קשר סיבתי?? האם ההתערבות שלך נטו היא מה שהובילה לשינוי? לא בטוח כלל. ואם לא הצלחת בתוצר הקונקרטי – אבל הצלחת לחולל שינוי משמעותי בשיח ובאקוסיסטם? נניח לא פורסם מכרז (תוצאה סופית שנמדדת), אבל התהליך שנבנה והונחל היה משתף, רחב, בהתייעצות והטמעה של תפיסה שירותית – האם זה יהיה נכון להגיד שנכשלנו?
ואיפה הלמידה בתהליך הזה? אם אנחנו מסמנים X או V על יעד מדיד, איפה הגמישות לשנות ולדייק את הפעולות תוך כדי תנועה? הפרדקוס של "הניתוח הצליח והחולה נפטר" שלח אותי לחפש אלטנטיבות – מה בעצם אנחנו רוצים למדוד בתיאוריית שינוי בשדה הציבורי?
החדשות הטובות: אנחנו לא לבד. מדינות רבות מתחילות "לחשב מסלול מחדש" ולתהות על התפיסה של תיאוריית שינוי בשדה הציבורי. הנה דוגמה לשינוי מגמה בקנדה – שמתחילים להפנים שתוצאות מערכתיות הן לא רק תוצר סופי. שם הוחלט לאמץ מודל תפיסתי של Learning and Impacts Framework להערכת הצלחה/העדר הצלחה של פרויקט בשדה החברתי והציבורי.
ועוד דוגמה מעניינת, מבריטניה הפעם – פרופ' ג'אוף מולגן מ-UCL מבקר גם הוא את תאוריות השינוי על כך שהן שטחיות וליניאריות מידי, ושהן מלאות בהנחות יסוד שלא נבחנו. החיים לא פועלים בצורה שטחית כך ש"אם זה עובד, אז זה מה שיקרה אחרי", ועל כן הוא ממליץ ללכת על כיוון של מאגד תיאוריות השינוי (בלשון רבים), שהחיבור המצרפי שלהם יצליח להתייחס להיבטים שונים של מנופי השפעה ותוצאות בשטח.
אז מה עושים? גישת מיפוי תוצאות
כמו שראינו, אחת הבעיות הגדולות של מדדים נוקשים לפי תיאוריית שינוי בשדה הציבורי – היא העובדה שזה לא משאיר הרבה מקום לניסוי ותהייה. למשחק, ללמידה, התפתחות והתאמה של הקריטריונים והכלים תוך כדי תנועה.
כן אני יודעת מערכת ציבורית זה לא מגרש משחקים, אבל מיפוי רב-שלבי של מערכי השפעה זו תפיסה מקיפה ומדוייקת יותר של השינוי שקרה במציאות. זה לא באמת פתוח ל"מה שיקרה, יקרה", אלא מאפשר להרחיב את היריעה מתוצר קונקרטי בתום תכנית/פרוייקט להסתכלות רחבה של "מה השתנה בשדה הפעילות שלי?".
דברי בהגדרות גברת.
צודקים – אז קודם כל בוא נקרא לילד בשמו, הנה הגדרה ראשונית: מיפוי תוצאות הינה מתודולוגיה של תכנון והערכת פרוייקטים שמכוונת להוביל שינוי תפיסתי-ופיזי אמיתי. לפי תפיסה זו – אנחנו לא מתבייתית רק על תוצאה אחת נכונה (כי מה שרואים מכאן, לא רואים משם) – אלא מסתכלים על מה מגוון ההתערבויות יניבו.
השותפים והמשתתפים (stakeholders) הם בהגדרה חלק מהותי ממיפוי התוצאות ועיצוב התוצרים של תכנית ההתערבות הציבורית והגישה שמעצבים שירות/תכנית עבור אנשים אמיתיים. התפיסה של מיפוי כלל ההיבטים בתיאוריית שינוי בשדה הציבורי מתרחקת מ- "אם X עובד – אז Y יקרה", ובמקביל שומר על עין לכיוון המטרה. הגישה שואלת, איך תרמת לאותה בעיה? איך השפעת על הבעיה, בניגוד לאיך השתלטת עליה? איך קידמת את האקו-סיסטם? האם ועד כמה השפעת על הטמעת התפיסה בבסיס השינוי? בסופו של דבר, השאלה היא האם אנחנו בסדר עם התוצאה?
הדגמה מעניינת ליישום גישת מיפוי תוצאות בתיאוריית שינוי בשדה הציבורי ניתן לראות במעבדות חדשנות ציבורית ברחבי העולם, לדוג' התכנית של האו"ם לפיתוח UNDP Accelerator Labs, שכדי לאפשר רוח יזמית בפרויקטי פיתוח – מגדירים שדה רחב של פעילות ורק קווים אדומים של מה לא.
במאמר דעה מרתק, מובילת צוות בתכנית שמצהירה כי "גישה ליניארית לעיצוב פתרונות מקבעת אותנו בכאן ועכשיו, ואנחנו רוצים להרחיב את טווח ההשפעה שלנו לעיצוב התנהגות ותרבות ארגונית – ולכן יש רק גבול חיצוני אחד, כל השאר פתוח".
שלושה עקרונות מרכזיים:
במקום גישה של משחק סכום אפס – או שעמדת ביעד או שנכשלת, יש פה הסתכלות מערכתית רחבה יותר. מקובל לחשוב על לפחות 3 רגליים מרכזיות של מעגלי השפעה.
- שינויים התנהגותיים- תוצאות מוגדרות כשינויים בהתנהגות, מערכות יחסים, פעילויות או פעולות של אנשים, קבוצות, או ארגונים שאיתם עובדת תוכנית מסוימת באופן ישיר התוצאות האלה יכולות להיות קשורות בקשר לוגי לפעילויות תכנית מסוימת, אך לא בהכרח נוצרות באופן ישיר על ידם. כן, גם אם לא יצא תוצר סופי.
בדיוק כמו בדוג' למעלה פרסום מכרז, אבל השותפים למדו לעבוד ולחשוב יותר טוב ביחד ולייצר סינרגיה בעבודה השוטפת – גם זו הצלחה. - שותפי מערכת- אלה הם האנשים בקצה, קבוצות, וארגונים שאיתם התכנית מבצעת אינטרקציות באופן ישיר. אלו יכולים להיות מוטבים, או משתתפים בתכנית הכשרה, שותפים אסטרטגיים, או משרתי ציבור אחר.
יש הרבה שותפי מערכת, ולכן תהיינה תוצאות שונות של מיפוי. קרה שינוי בתפיסה שלהם לגבי הערך שכל צד מביא לשותפות? זה קידם הבנה של אינטרסים שונים? האם נוצרו הבנות חדשות לגבי תהליך עבודה משותף? - תרומה למטרה- ע"י שימוש בתאוריית מיפוי תוצאות, התכנית לא לוקחת קרדיט בלעדי על ההצלחה. בתפיסה מערכתית הפעילות שלנו היא חלק ממארג התערבויות, ולכן השאלה שנשאל היא יותר "כיצד תרמתי לעיצוב האקו-סיסטם?" ופחות מדידה של סיבה ותוצאה.
את כל אלו אפשר למדוד ביחס למוטב ההתערבות (האם האדם שעבר את התכנית עבר טרנספורמציה?), על ארגון (האם השפה הוטמעה?) על שדה הפעילות הכללי (האם יש שינוי בשיח ובמציאות?). מתוך תפיסה זו States of Change (שאם אתם לא מנויים – רוצו להרשם, יש להם ים של ערך בעולמות של חדשנות ציבורית) יצרו קנבס שיתופי עם כלי רחב למודל מדידה חלופי של השפעות על תיאוריית השינוי בשדה הציבורי.
השפעות חיצוניות
רגע, נניח ותכננתי את כל מעגלי ההשפעה הרחבים של תכנית ההתערבות שלי, האם זה אומר שלא תהינה השלכות רוחב שלא חשבנו עליהן?
בוודאי שלא.
מיפוי תוצאות יכול לפעמים להביא אותנו לסיפור מבלבל עם יותר מדי דאטה, שלא תמיד ברור מהן ההצלחות והאם יש טעם בהמשך התכנית. הרצון להשאר עם ראש פתוח ותפיסה מכלילה, יכולה להביא בסוף לתחושת כאוס. הנה דוגמה נפלאה בחסות החוקר Thomas Dunmore Rodriguez שממפה את מגוון התוצאות וההשלכות, ומביאה אותנו הישר אל מצב של "מרוב עצים, לא רואים את היער"
שאלות מעניינות לשאול בעיצוב תיאוריית שינוי בשדה הציבורי, כדי להקטין השפעות חיצוניות לא רצויות:
- האם התכנית/מדיניות קידמו את הבשלות למדידה של הארגון או של השדה?
- האם השדה "יציב"? יש בכלל מספיק שחקנים רלוונטיים וחזקים שיודעים לספק את הפידבק ללמידה?
- מה משך הזמן הנכון למדידה? תוך כדי? מדי אחרי? אולי 5 שנים אחרים סיום הפרוייקט?
- איך מסנכרנים נתונים שונים, מערכות מחשוב שאוספות דאטה מגוון ומתכללים לכדי סיפור משותף?
- מיפוי התוצאות אל מול בדיקת אפקטיביות באבני הדרך – איך מחברים בין הצורך לבדוק ולמדוד שאנחנו מתקדמים לפי התכנית, לבין האמירה שאנחנו לא תמיד יודעים מה התחנה הסופית במסע?
צידה לדרך
אז מה זה אומר בעצם?!
ובכן, כמו תמיד – המציאות מורכבת. ואולי יותר מכל – זוהי אזהרת מסע קטנה לפני הסוף – לא תמיד חייבים לשנות את העולם בבום, לפעמים מספיק לשנות רק את המעגלים הקרובים אלינו. לא צריך תיאוריות שינוי מפונפנות, שמתבססות על הנחות שלא נבדקו – בואו נתחיל ככה בקטנה.
ואולי במציאות מושתת נתונים, הערכה ומדידה – האתגר האמיתי איננו במה אנו מודדים. אלה באיך לספר את הסיפור שהמדידות מספקות לנו? זה קל לבנות סיפור טוב על דברים גדולים נוצצים ומלאי פאתוס, אבל אולי זה הזמן לעבוד על השריר של לספר סיפורים קטנים ופשוטים יותר של שינוי קטן בעולם האמיתי?
